שנים לפני כן חייתי בקיצון. הייתי פרפקציוניסט, כל דבר עשיתי עד הסוף ואז עוד קצת. לא ידעתי לעצור ולא ידעתי לנוח. ואז, בלי הודעה מוקדמת, הגוף פשוט הפסיק לשתף פעולה.
במשך שנתיים כמעט לא יצאתי מהבית. לא עבדתי ולא תפקדתי. עייפות כרונית, כזאת שלא עוברת עם שינה. הליכה של חמש דקות הייתה מספיקה כדי שאצטרך לשכב ולנוח. הייתי במקום קשה מאוד, בגוף ובנפש.
דרך אחי הכרתי אדם שלימד קונג פו, יוגה, טאי צ'י וצ'י קונג. גררתי את עצמי לפגוש אותו בפארק ליד הבית. השאלה הראשונה שהוא שאל אותי הייתה: "מה אתה רוצה ללמוד?"
אמרתי טאי צ'י. הוא שאל למה, ולא הייתה לי תשובה. רק תחושה שמשהו שם מדבר אליי. הוא חייך ואמר שבדרך כלל אנשים לא בוחרים בטאי צ'י.
ככה זה התחיל.
במשך שנה וחצי נפגשנו כמעט כל בוקר באותו פארק, רק שנינו. היו בקרים שבקושי הצלחתי לקום מהמיטה, ובכל זאת קמתי והגעתי. תנועה איטית אחרי תנועה איטית, נשימה אחרי נשימה.
לאט לאט משהו התחיל להשתנות. הגוף התחיל לחזור לעצמו. חזר לי הביטחון בגוף, שחשבתי שאיבדתי לתמיד.
אבל הדבר הכי גדול שלמדתי שם לא היה תנועה. למדתי להיות מאוזן. אני, שכל החיים חייתי בקיצון, למדתי להיות רך. לעשות פחות, ולהרגיש יותר.
אחרי שנה וחצי הצטרפתי לקבוצה, ומאז הטאי צ'י הוא חלק מהחיים שלי. [כאן: כמה שנים אתה מתרגל, ממי המשכת ללמוד, ומתי התחלת ללמד]
היום אני בן 41. אני לא מבטיח שטאי צ'י יעשה לכם מה שהוא עשה לי, כי לכל אחד יש את הדרך שלו. אבל אני יודע מה עשרים דקות של שקט בתנועה, כל בוקר, יכולות לפתוח.
את הקורס הזה בניתי כדי להעביר הלאה את מה שקיבלתי באותו פארק.
אלון מסרי.